תנועת הסיפור- הזמנה פרטית למצא גבעת דשא מטאפורית בין בנייני העיר.

החיים מורכבים מהרגעים הקטנים. כולנו נזדהה עם התפיסה הזו, אבל מה הלאה? האם הרגעים אכן קטנים? ומה קורה כשיש רגע עוצמתי יותר, כשאנחנו נדרשים להכיל יותר ממה שהתכוונו? וגם ה'רגע הקטן' — האם הוא מספיק צבעוני עבורי? האם אנחנו מסופקים מרגע קטן?

תנועת הסיפור- הזמנה פרטית למצא גבעת דשא מטאפורית בין בנייני העיר, בוא. עלה. ורד. אל תפחד....

איך נעז לצאת בכל רגע מחדש, אל מרחבי חיינו? כיצד נגיד לעצמנו — תשתולל! קח את גבעת הדשא הזו, ותתגלגל מטה באושר. מישהו כבר יחכה לך שם, בזרועות פתוחות. נהנית? טפס שוב אל ראש הגבעה. חפש לך חבר להתגלגל איתו יחד. תריבו בדרך? לא נורא — מישהו כבר יהיה שם למטה להקשיב לך.

תחפש לך גבעת חול, להקשיב ממנה לגלי הים — לגלי החיים.

האם באמת אנחנו חיים כך? מי מקשיב לנו? מי שאמור הכי הרבה להטות כלפינו אוזן קשובה — הוא לא אחר מאשר אנחנו עצמנו.

יצאת מהבית, ולא הייתה גבעה. ולא טיפסת. אבל מה כן היה שם? מה קרה ברגעים הקטנים של החיים שלך?

לא היה כלום? מה פתאום. היו המון דברים. ואולי לא שמת לב אליהם. למה דפדפת רגעים קטנים, ואמרת בלבך "טוב, NEXT"? למה חלפת על פני גבעת דשא מטאפורית, ולא השלת את נעליך? וויתרת על לטפס, וויתרת על ה-LET GO שמאפשר לך להשתחרר על הדשא המטפורי של חייך.

אולי בכלל צעדת, או נסעת, ולא הבחנת בגבעת דשא מוריקה ופורחת. למה? כי הנחת שלא יהיה מישהו בזרועות פתוחות שיחכה לחוויותיך, ויקשיב ויחייך אליך, או יניח יד על כתפך ויזכיר לך — יש עוד פעמים. אתה עוד תהנה.

אז היה אתה מי שמחכה לעצמך בזרועות פתוחות.

בואו נקשיב לעצמנו. ניקח רגע קטן ונעצים אותו. ניקח רגע גדול (מדי, אולי) ונצליח להכיל אותו.

בואו נהיה שם בשבילנו — ברגעי התלבטות רגשית, מקצועית, בעיתות שגרה, ברגעים שאנחנו אומרים לעצמנו: איזה כיף, כל כך נהניתי.

תנועת הסיפור — מקשיבה לנו, בכל הרגעים האלו. מדובבת אותנו. מקשיבה לחוויות חיינו. מעצימה אותן. רואה אותנו. נמצאת כאן ועכשיו, איתנו. משחררת אותנו מהפעולות הבטוחות שניכסינו לעצמנו במשך השנים, עומדת על ראש הגבעה, ומסמנת לנו — בוא. עלה. ורד. אל תפחד.

עד כמה אנחנו מרשים לעצמנו להיות מקוריים? זו שאלה שמהדהדת בי, בעת כתיבת המאמר הזה, ברגעי כתיבה אלו ממש.

האם די לי, בעצמי, בחוויה המסעירה של לטפס על גבעת דשא בין בניינים ולהנות ממנה? או שאני מבקשת לכנות את חווית ההמצאה שלי, את שיטת תנועת הסיפור, בשמות אקדמיים — שיחברו את החוויה הפרטית שלי עם האנשים שאת מסעם אני מלווה בכתיבה?

האם אני עצמי, בעת התגלגלות ילדית במחוזות הרגשיים שלי, בפיתוח השיטה עצמה — מבקשת חיבור למישהו "מבוגר"? להוגים פילוסופיים שיגידו לי — כן, את צודקת:

• קוהוט אמר שטיולים רגשיים דורשים מלווה מבוגר ואחראי — מטפל;

• פנבייקר הוכיח בתנאי מעבדה באוניברסיטה בארה"ב שכתיבה מסייעת במתחים;

• ויקטור פרנקל דיבר על כך שהענקת משמעות לחיים היא הכרחית כדי לחיות.

הנה אני רואה, שבנייתי את תנועת הסיפור היא מסע אמיץ של התבגרות. מסע אליו כל אחד מאיתנו נקרא, כדי לחוש את החיים ברוח עצמית ומקורית. ותוך כדי — היא פורסת תחתינו רשת ביטחון.

מעל הרשת הזו, אנחנו קופצים, מתנדנדים, מתגלגלים — בתוך הקרקס שהחיים מציעים לנו.

תנועת הסיפור מזמינה אותנו לשחק, ליפול, לעלות שוב, לכתוב, להקשיב, לחיות.

היא שם — בשבילך. בכל רגע קטן וגדול שתבחר לראות ולהרגיש באמת.

תנועת הסיפור פונה אל כל אחד ואחת מאיתנו להעז להמציא את עצמנו בכל אחד מהרגעים הקטנים של החיים, מחדש. לראות בנו ממציאי השיטה הפרטית שתתאים בדיוק למידות חיינו, בכל פעם מחדש.

לאפשר לחיינו לפעום בנו, ולהזמין אותנו להקשיב לפעימות חיינו בהשתאות ובהתפעלות. לא לפחד מעצמנו, אלא להיות עדים לעצמנו.

ובזה ייחודה: בכך שהיא פורסת מול כל אדם שטיח צבעוני לצעוד בו בצעדים יחפים. להתגאות במקום בו הוא נמצא — ממש ברגע הזה. לא צריך רגע אחר. לא צריך רגע יותר.

כי הרגע הזה עכשיו, הוא הרגע הכי מדויק.

ויש בו צבעים שנוכל הן להכילם והן להעצים אותם.

וזה אנחנו — שמציירים את ציורי חיינו.

וזה אנחנו — שתולים את הציור על המקרר ומתפעלים מעצמנו.

וזה אנחנו — שמחכים לנו במורד הגבעה.

אז רוץ, והתגלגל על הדשא — כי עכשיו זה הזמן להיות אתה.