.png)
אני רוצה לשאול אותך, אם את תקועה באמצע יצירה... הרי זר לא יבין זאת, אבל כשאנחנו נמצאות בצומת דרכים בכתיבת הספר, זה ממש משפיע על החיים. אז אני כן מבינה בזה, ורוצה להגיד לך שאת, או אתה לא מוציאים דברים מפרופורציה, כי הכתיבה מניעה תהליכים רגשיים בתוכנו, וכשהדמויות סבוכות אלו באלו, והעלילה עומדת במקום, או עולה על שרטון, אנחנו מושפעים מזה!
וזה קורה גם הפוך, כשיחסינו עם העולם, או עם עצמינו, סבוכים ומסתבכים, הכתיבה יכולה לשלשל אלינו חבל הצלה, ולהניע תהליכים רגשיים בנו, להגמיש את התנועה, ולעורר נתיבי חשיבה חדשים.
אז את סופרת שהסיפור שלה תקוע, אל תנטשי את הכתיבה שלך, כי לנטוש את הספר שאת כותבת, זה לנטוש את התהליך הרגשי שאת יכולה לעבור.
וכן, אני יודעת, שלכל סובביך עדיף בלי ההתעקשות הסזיפית הזו על כתיבת הספר, אך לכל דמויותיך הפנימיות חשוב שתמשיכי במשימה, וכשדמויותיך הפנימיות ימצאו שלום, גם אלו שנהנים מחברתך מחוצה לך, ירוויחו בענק, אמנם את לא כותבת בשבילם, ובכל זאת.
במהלך כתיבת ספרי הנוכחי, 'עיבור', לא פעם הרגשתי שאני נסחפת לתוך מערבולת רגשית סבוכה, ובגלל שהיא היתה מטפורית (ברובה) יכולתי מידי זמן להרים את הראש, ולהציץ החוצה ממנה, וראיתי את חברותיי, אותן פגשתי מעט מאוד, יכולתי לראות איך צימצמתי את קשריי עם העולם, כדי להיכנס בכל מאודי להוויה המטפורית, שדרשה ממני איזולציה ככל שניתן היה.
אחד הדברים שאני נוקפת לזכותו של בן הזוג שלי, היה, שידע לומר לי, 'אל תנטשי את הספר שלך, אל תפסיקי באמצע', הוא הרי היה זוכה ממני ביותר, אבל מאחר וגם הוא, עם מערבולותיו שלו, (הוא מוזיקאי), הרי שידע לחזק אותי להישאר במסע הכתיבה, ולא להזמין כרטיס חזרה אל המציאות.
לקראת צאתי מתוך תהום היצירה, היו בידיי שני תוצרים, שני אוצרות, היתה בידיי עלילת הספר, 'עיבור', והיתה בידיי שיטת הקשבה רגשית, 'תנועת הסיפור'.
כמו לידה אמיתית, אני מרגישה ששני אלו היו כאן תמיד, ולא זוכרת את עצמי בלעדיהם.
כן, כשאך סיימתי את הכתיבה, (...הספר עדיין בעריכה לשונית...) כלומר עוד במהלך חופשת הלידה, כבר שכחתי שבלידת הספר, בצירי היצירה, אמרתי שאילו ידעתי שזה יגבה ממני כל כך הרבה תעצומות נפש, לא הייתי נכנסת לכתיבה של ספר זה, אבל, כבר עכשיו, אני מתחילה בשקט בשקט, לחפש לי עלילה חדשה, בעצם לא לחפש, אלא להותיר אותי פתוחה, כך שתתמגנט אלי השראה לסיפור חדש.
ככל שכתבתי, הבנתי איך בכתיבה מתחוללת בי תנועה, הדבר היחיד שלא ויתרתי עליו, היה עבודתי עם מי שהגיעו אלי, ומגיעים לפגישות כתיבה, לסדנאות הכתיבה, (וכמובן עם ילדיי) לאט לאט, התהוותה לה תנועת הסיפור, שמקדשת (ממש במילה קדושה זו) את המשחק, המעורר בנו את הילד הפנימי, ואת הפליאה.
אז עוד נהגתי להשתמש בפתקים שכתבתי בכתב יד, עד שיום אחד הבנתי, שיש לי ערכת קלפים שכמותה לא ראיתי באף מקום, והתחלתי להגיע איתה לפגישות... יום אחד שאלה אותי טלי, 'מה זה הקלפים האלו'? אמרתי לה, 'זה שלי', היא לא האמינה.
ואם אלו את או אתה, שרוצים לגעת במערכת זו או אחרת, בדרך אחרת, תנועת הסיפור מזמינה אותך להיכנס לתוך השדה בפליאה, ולקטוף פרחי תודה ותודעה חדשים. בסרטון יש הקלטה אוטומטית של הפוסט... אם יותר נוח לשמוע...
Comments