ליווי כתיבת רומן ביכורים

לאחרונה, ישבנו הרבה זה במחיצת זו ובייחוד במחיצת הספר שכתבת. הספר שכתבת. קודם כתבת, ואז נהיה הספר... בהתחלה אדם לא מכיר את השני, ואז יש היכרות.

בהתחלה אדם לא מכיר את הדמות עליה הוא כותב ואז יש היכרות, יש היפתחות, ויש התפתחות. הטקסט התפתח מתוך עצמו אל תוך עצמו דמויות הגיחו לעולמך, ככותב, מבלי שידעת מה הן עושות. הקשבנו להם ואיפשרנו להן את ההתפתחות הטבעית שלהן. יום אחד, שאלתי אותך, רגע, בכלל לא דיברנו מיהו יורם בעולמך, מיהו יותם...

ספרותית היא תמיד השתקפות שלנו ככותבים, אבל מה שיפה ביותר בה, היא יכולה להיות בכל פעם פן אחר באישיות לייצג פעם אותנו הופעתם את הקשר שלנו מול ההורה ופעם את הקשר שלנו מול מי מילדינו.

דמות אחת השתלטה לנו פתאום על הסיפור והוציאה אותו מה הליריות, לא זו בלבד אלא, שנוצר גם סכסוך בין הדמויות. ניסית הכל כדי שלא להיכנס למריבה גדולה, למנוע מהם להתעמת, אבל, בחלוף אות אחת והנה הגענו להתאמת, כן תפסיק הכתיבה מתעמת את עבורנו עם הכל, כדי להגיע לאמת, לאמת שלאף אחד אין די כוח ואין די זמן להתעמת איתה.

הספר נכתב ונכתב מבלי להיות בטוחים לאן, הקשבת לו, (הקשבת לך...) הכתיבה לקחה אותך למסע אחר הדמויות ואלו הובילו אותך למסע בתוך עולמך, בתוך אברך, בתוך עורך, בתוך בחירות, בתוך בחירות לבך...

יום אחד, בערך כשנה וחצי אחרי שהגעת, שנה וחצי אחרי ההתחלה בה עדיין לא הכרנו, כשבכל פעם שאמרתי בקול הכי רגוע שיש, עוד דקת כתיבה, עצרת ולא יכולת לכתוב יותר... כך וכך פגישות והבאנו שזהו, הספר נכתב.

שלחתי אותך תפסיק עם משימה של לא לדעת. לדעת שאתה לא יודע מה סוף הסיפור, דאוס אקס מכינה, אלוהים מתוך המכונה, הסוף יגיע אליך, אל תחפש אחריו. היום, בזמן שדמענו בקריאת סצנת הסיום גילית לי שבאותו רגע באותה משימה לא באמת הבנת מה אני רוצה ממך... אחרי שכל הספר היה כתוב נפגשנו לקרוא אותו. בכל פעם הקלטת את הפגישות, בשליחת ההקלטה, תבעת אתה את השם, פגישת קריאה... לתומנו חשבנו שאנחנו יושבים לקרוא את הספר, אבל קראנו אותך, הטקסט פתח בפנינו צוהר לאירועים מקבילים בחייך והיווה כר נרחב לדיאלוג שלך עם עצמך. נכחתי בדיאלוג הזה באהבה, והבנתי זוויות התבוננות, גיששתי, נאמנה לדבר אחד והוא הטקסט שאתה בעצמך כתבת, הצעתי נקודות השקה, הצעתי הקבלות לחיים, מוטיבים בכתיבה הקרינו על חזרות בחייך. חמלה לדמות בספר, ורק הזכרתי, הנה אתה חומל את עצמך, הרי אתה כל הדמויות. לא נפגשנו כדי לערוך טיפול פסיכולוגי, אלא לקריאת הספר... שאתה כתבת. אמרנו היום, לא חשוב כמה זמן שזה ייקח, היום מסיימים... דפדפנו וראינו תפסיק יש רק עוד כמה דפים רצינו, ולא רצינו, להגיע לסוף הספר מי יודע מה מחכה בסיומו... ואז, בדיוק לקריאת העמודים האחרונים, הגיע זוגתך, והתיישבה איתנו עם חיוך והקשבה תקסום עם, הניחה עוגיות על השולחן, ואנחנו יכולנו לייבש את הדמעות, שנקבעו בעינינו מה ההתרגשות שבקריאה, הרי דמותה בסיפור מכילה את דמותך, והנה אנחנו זוכים לשבת לצד דמות מן הספר, הייתי רוצה להזמין לכאן עוד דמויות מהספר אמרתי לה, כשהיא אמרה שאולי מפריע זה רגע מאוד מרגש עבור שניכם... אבל גם במציאות, כמו בכתיבה, הכל קורה כמו שצריך לקרות ובזמן שצריך לקרות, זה הוא היה הדפוס אקס מכינה של פגישת סיום הקריאה. ואני מאושרת שבחרת בי בתהליך מכונן ומרענן זה של כתיבת עצמך בתוך ספר שאפילו לא תכננת לכתוב.

כולי תודה והתרגשות, וקצת דמעות, שלך, אילי סופיה ריינר, ליווי כתיבה וקריאה...