לכתוב פרק בלובי של מלון

(כל השמות בפוסט זה בדויים) אני צועדת במעלה השביל שמוביל אל המלון, וחושבת, הרי אמיר שכותב את הספר, ואני (שמלווה את כתיבת הספר) יודעים שאין דמות כזו, יואב שמתארחת במלון הזה, ובכל זאת, אנחנו צועדים שנינו, (אמיר אגב עושה את העלייה מן הצד השני, איך אני יודעת, כי שנינו נפגשים בכניסה, מנופפים זה לזו לשלום) צועדים בסקרנות מלאה, אחר התקדמותו של יואב... מה החליט, האם חזר... האם יקיים את השיחה...

אני לוקחת את הצעידה הזו, לשני מקומות, האחד, אלו צעדיו של רביב דמות בסיפור שאני שוקדת על כתיבתו. רביב מקשיב לצעדיו על חצץ בתחנת הרכבת, ומשחזר בליבו, (עד שחברתו מתקשרת אליו) איך בעצם הגה את המיזם המדהים שלו, שמתאפשר בזכות המזונות שהוא מקבל מאלונה, על אלו בספר שייצא לאור כשאסיים לכתוב אותו... מצד שני, אני לוקחת את ההליכה הזו, את ההקשבה לצעדיי, כדי לפתח את מה שאתם קוראים ברגעים אלו. אמיר ואני מתיישבים, כל אחד נושם את סוף השבוע שחלף עליו, והנה שנינו צוללים אל תוך ה אין- יש, אל עלילת הסיפור שמתהווה, (והחלה מדף חלק, שלא היה עליו ולו אות אחת) שנינו מאמינים אמונה שלמה בכל אחת ואחת מן הפעולות שעושה גיבור הסצינה. כן, אתם יודעים ודאי שלמרות שיש גיבור אחד בסיפור, לכל סצינה יש גיבור משלה, נכון? גיבור? למה בעצם אנו מכנים את הדמות המרכזית גיבור? טוב, ברור, כי הוא עובר במקומות שאנחנו כותבים לו לעבור בהם, אלו הרי המקומות שאנחנו בעצמנו, לא בהכרח מעיזים להיכנס לתוכם, ונניח שנכנסנו, ועברנו אותם, במסלול עקלקל ומאתגר, האם הבטנו בנו, עת חלפנו על פני השדים בהם התעמתנו והתאמתנו? אז הנה, גיבור. גיבור הסצינה. חזרה אלינו, לפגישה בלובי אחב השטיחים, אמיר מתמהמהה, לא ממהר לשלוח את יואב אל השיחה החשובה שעליו לערוך, מוצא תירוצים, אני נוטה להסכים עם חלק מן התירוצים, נכון, הרי גם הוא עצמו, לא יקפוץ למים, מייד אחרי שהחליט שהוא קופץ למים. אנחנו עולים על משהו, השיחות שלנו מוקלטות, אז אף אחד מאיתנו לא מוכרח לזכור על מה בדיוק עלינו, בסיעור מוחות אסוסיטיבי, בלובי של המלון. זהו, הפגישה מסתיימת, אני ממשיכה לדרכי, אמיר ממשיך לדרכו, אבל החשוב ביותר, יואב, הדמות שלו, (שהיא כמובן נדבך באישיותו של הכותב) גם היא ממשיכה להתפתח, להיפתח, מתקדמת בדרך שאמיר יוצר עבורה. מבחינתי, פגישות אלו הן המהות של עבודתי כמלווה בכתיבה. אני זוכה ללוות את הכותב בכתיבה, הכתיבה מלווה אותו. בדרך מטפורית, מפתיעה, רבת תעוזה להיכנס לאיזורים לא מודעים, ולכתוב דמות בדמותו, דמויות בהיותו, הכותב זוכה לכתוב את עצמו... לפעמים אפילו כותב את עצמו מחדש.