לכתוב את סיפור חיי

אז מה קורה בזמן שאת מתיישבת , כן, למרות שאת עוד לא בפנסיה, דווקא בגלל זה. הסיפור בועט בבטנך, ואת רוצה ללדת אותו, את הסיפור, ויחד עם הסיפור באותו שטף גם תלדי אותך. מחדש. את מרגישה שיש לך מה להגיד עד עכשיו, שמה שאת עשית, יש בו איזו עלילה, ושרק עכשיו את פתאום מבחינה בה. את מרגישה שהסיפור שלך יכול לעניין עוד מישהו, וכמה שהיית רוצה לשבת בנוח, על שפת הים, עם קערת ענבים לידך, ולקרא את חייך, דף אחר דף, ענב אחר ענב.

אז קודם כל- הנה אמונה תפלה שאני מפריכה- לא הכי קל לכתוב את הסיפור של עצמך... ההפך- הכי קשה לכתוב את הסיפור של עצמך. למה זה בעצם כך. אנחנו לא רוצות וגם כמובן לא יכולות לעקוב אחר המציאות עקב אחר אגודל. אין בזה טעם, וגם לו היינו רוצות.

בספרנו את הסיפור, אנחנו עושות בו שינויים, קוסמטיים, דרמטיים, וספרותיים, הרי לא התיישבנו לכתוב, כדי לספר בדיוק את מה שקרה, באמת. באמת, זו גם מילה קצת טריקית, באיזו אמת, באמת לפי מי. כלומר, אז נקודת היסוד הראשונה היא, שהסיפור שאני כותבת על עצמי, מתרכז בנושא מסוים, כמו ההתבוננות, מחסיר את הרקע, ונצבע בצבעים מחודשים, במקרה האחד, או בצבעים חדשים, נועזים יותר מאלו שהיו שם באמת, במקרה השני.

ובכל זאת, למה זה קשה יותר לכתוב את סיפור חיי, מלכתוב סיפור שאני בודה מדמיוני. אז בסיפור מן הדמיון, אני יוצרת בועה של חלק מסוים, כלשהו מדמותי, אני נותנת לו שם, ומשחררת אותו לחופשי בשדות הכתיבה הפרועים, הפרושים לפניי. כן, כתיבת פרקים מסוימים תשרה בי אווירת סדר ופיוס, הכל יתחבר כמו פאזל בן 1000 חלקים שאני עצמי יוצרת,אני ארגיש 'כל יכולה', ובפעם הראשונה בחיי, אוכל להגיד לעצמי שהשליטה בידיים שלי ורק שלי. אבל אז, וזה רגע קסום, שספר שלא מגיע לרגע הזה, אינו ספר, בעיניי, הגולם קם על יוצרו. האדם מדבר. הדמות הספרותית מקרינה מאורה, קורמת עור וגידים, כן, בדיוק כמו פינוקיו, לדמות יש לה רצונות משלה. אז מתחיל אותו כאוס, אותו תוהו ובוהו וכאן מתחילה בריאת העולם, בריאת הסיפור. גם כאשר זוהי דמות ספרותית, אשר אני יודעת, שבדיתי מראשי, זה לא פשוט, משום שבשלב הזה אני כבר מזוהה איתה, ואם הדמות יושבת במסעדה ומזמינה סלט יווני, יש סיכוי שאמזוג, בטעות שמן זית לתוך הקפה שלי, ולא חלב. אבל, מה קורה כשהדמות הספרותית, שמתחילה לנבוע מן הכתיבה, שבוקעת את שק מי השפיר, היא אני. כלומר, סיפורה הוא סיפורי. וכשאני יושבת מול הדפים וכותבת את התנודות החזקות שהיא עושה לי בנייר, ההפרדה ביני ובינה לא קיימת. האם אכריע לטובת הכתיבה, או לטובת החיים? והאם ברגע הזה, הכתיבה אינה חיי, בעצם.

אלו הם רגעי קסם וכישוף, הרגעים שבשבילם, בין אם ידענו, ובין אם לא, יצאנו למסע הכתיבה. התענוג הוא גדול, אבל גם החרדה, והעירבוב הוא גדול.

אז תגידו, מה היא היתה צריכה עכשיו את כל הספר הזה שהיא כותבת, אי אפשר סתם, ללכת לים וליהנות מהחיים.

מי, הדמות, או הכותבת?

אז כשהם שגלי הים מניעים את מי ששוחה בהם, ומזיזים אותו למצב אחר, גבוהים הם גלי הכתיבה, ומניעים את סיפורי. את הסיפור, שיום אחד הרגשתי שאני רוצה לספר, כי הבנתי שיש לי סיפור, שרוצה להיוולד, ויחד עם שטף הכתיבה בתעלת הלידה תיוולד גם אני, כי בשכבו כך, בין הסלעים על החוף, מעצבים גלי הכתיבה את צורתו, משייפים את החומר ממנו נוצר עוד כמה שיופים, ומוציאים אותו (את סיפור חיי) מן המחבוא, בין הסלעים.