כתיבת ספר בצעד יחף

אנחנו כותבים. חיים.

עושים את זה בלב תמים.

בצעד יחף.

נכנסים אל תוך הלא נודע.

ככל שאנחנו מותירים לעצמנו אי ודאות, וכניסה למקומות שמפתיעים אותו, כך אנו נוגעים באמת.

כשעוסקים בכתיבה, ציור, פיסול, קוראים לזה אמנות.

זה כלום לעומת מה שחשתי, בעת, (או בעט), פגישת כתיבה, ואף אחריה.

במשך שנה שלמה אני יושבת עם אדם, ונבנה ספר, הוא מטעמו מוכן ללכת עד הסוף, כָּמֵהַּ לכך... הוא נהנה מעצם הכתיבה, זורם לאן שלוקחות אותו המילים.

מידי פעם אנחנו עוצרים, כדי להבין איך לנווט הלאה. פניה של הכתיבה לאן. יחסי הדמויות לאן?

אתה אף פעם לא יכול לדעת מתי תזכה להבין משהו. זה כאילו רגע שנוחת עליך, כמו התפוח של ארכימדס, אבל כשזה קורה, אתה חווה רגע של קסם, רגע של גרמי שמי חייך.

כך קרה לא מזמן בפגישת כתיבה 'תמימה', לקראת סיום כתיבת ספר, כשפתאום הבנתי, מדוע בכלל דמות אחת כל כך התעקשה להתפתח ולתפוס נפח רחב כל כך, כאשר בשום פנים ואופן, על אף הפצרותיי 'העדינות', 'תפגיש ביניהן, תיצור מפגש, אל תיתן לדמויות לפספס אחת את השניה', וכלום, עוד ועוד טקסטים שמתחמקים מהמפגש המכונן, ואז, מגיע רגע של חמלה, מטעם הכותב, אל דמות אחרת בכלל, אבל הסיפור שאותה דמות מביאה, מביא את הסיפור של אלו שלא רצו להיפגש, וחמלה נכנסת, ואהבה ובעיקר הסכמה, ושורר שקט על אגם הכתיבה.

ורק אומרת, רק אומרת, בלי שנשמע, כולנו, כל הכותבים. שכל הדמויות, (גם אלו שאנחנו כביכול בונים על סמך אדם קיים) כולן מביעות את הכותב.

ורק אומרת עוד משהו, שזה קורה לנו גם בחיים כל הזמן, רצים על שורות החיים, כותבים את עצמנו, משיגים מטרות, נושמים עמוק, שוחים רחוק, מרוויחים, משלמים, ומידי פעם יכולים לזכות ברגעי תבונה מבורכים, שבאים ומייד גם בורחים, מפנים עצמם, להמשך תנועה במסע המעניין והחשוב בחוץ ובפנים.