כתיבה רגשית, או, למה לנו לקחת ללב- חלק שני

לפני עשור, באופן מפתיע ובלתי צפוי, גיליתי על עצמי מידע דרמטי ביותר, שטילטל את עולמי המקצועי, ושלח אותי לבחון מחדש את בחירותיי המקצועיות. באורח מקרי לחלוטין, גיליתי, שעד רגע שהפך למכונן בחיי (לפני עשור) בשיחת חולין, הדחקתי בצורה מוחלטת, (דיסוציאטיבית) את העובדה שלא למדתי ספרות באוניברסיטה, לא בגלל, כפי שסיפרתי תמיד, ש'אני לא רוצה שישפיעו עליי', אלא בגלל שהשפיעו עליי, כשחוויתי שם הטרדה מינית. עד אותו הרגע הייתי בטוחה שהדרך האקלקטית, הקסומה, והייחודית, בה נבנו חיי המקצועיים והספרותיים הייתה אותנטית, והושפעה מבנה האישיות שלי ומבחירותיי, שהיו מגוונות ואף אם מעט מסועפות, הן נבעו מצבעיי הייחודיים והתוססים, אבל, באותו הרגע, באותו פקק תנועה, בו פיתחתי שיחה עם ד', (אותה לא הכרתי, לפני כן, ואשר היוותה עבור הסיטואציה את אפקט הזר) אשר שאלה אותי בטבעיות, מה אני עושה למחייתי, ואחרי שעניתי, באושר, טבול בגאווה, 'אני מלווה אנשים בכתיבת ספרם'... הוסיפה ד' שאלה סטנדרטית, 'ומה לומדים בשביל זה?' בתחילה לא עניתי, והיא שאלה שוב, 'מה לומדים בשביל ללוות אנשים בכתיבת ספרם', ופתאום, תשובה ברורה, הגדירה את מה שנגלה לתודעתי באותו הרגע ממש, ואמרתי, כאילו ידעתי זאת כל השנים, כאילו עיבדתי את האירוע, והכל כבר בסדר, 'אני לא למדתי באוניבריטה- אני הוטרדתי מינית', ובאותו הרגע הזנתי את תודעתי, שמחמת העומק ממנו נשלף האירוע, היתה ודאי במקום עמוק ביותר, וצרבתי בה מדע מטעם עצמי, שכן צריכים ללמוד באוניברסיטה, כדי לעשות את מה שאני עושה כבר שנים, שכן צריכים ללמוד באוניברסיטה, כדי ללוות אנשים בכתיבת ספרם, ויש לי עכשיו, (בגלל שגיליתי את זה) חסך של שנים, חוסר במינימום תואר שני, אם לא חסך של תואר שלישי, ומן הרגע ההוא ניסיתי בכל כוחי, להשלים את החסר, עוסקת במילוי חסר תכלית של בור ללא תחתית, שהרי להשיב את שלא נעשה, איני יכולה. בכל כוחי ניסיתי שלא להשלים עם עובדות חיי, שאני מי שאני, שלכאן הגעתי, ואיזה יופי, (למרות ובזכות הכל) ושאני טובה לי כפי שאני... במקום זאת, נכנסתי לסחרור מסלולי לימוד טיפוליים במקומות 'מסודרים', עד כמה שיכולתי, (כי האירוע זרק אותי מהעולם האקדמי, עוד בטרם נכנסתי אליו, ממש ביום בו תכננתי להירשם ללימודי תואר ראשון, בספרות השוואתית באוניברסיטת חיפה) נרשמתי, לביבליותרפיה בבר אילן, ללימודי הנחיית קבוצות פלייבק מטעם אוניברסיטת חיפה, ללימודי טיפול נרטיבי, במכון ברקאי,(כסופרת, לא כתרפיסטית) ללימודי קונסטלציה משפחתית. מסע זה של לימודים (שאולי מתוך שלא לשמה באתי לשמה) הפגיש אותי עם עולם הטיפול, ונפתחתי להבין, מה שחוויתי במשך כל שנות כתיבתי, שכתיבה היא רגשית ופותחת בנו נתיבים אל עצמנו, אל העולמות הכמוסים מאיתנו, מעוררת אותנו להקשבה דינמית ויצירתית, ובכך משחררת אותנו, מכבלי העבר התובעניים.

אם עד אז הדמות הספרותית שנבנתה על הדף חצתה עולמות עבור עצמה, או עבור הקוראים הפוטנציאליים, הרי שעתה, היא יוצאת לדרכה הספרותית והתעוזתית עבור ארבעה. עבור עצמה, עבור הכותב, ועבור הקוראים, בתוכם, הקורא החשוב ביותר, הלוא הוא הכותב, אשר קורא את כתיבתו, זוכה לחבר בין העולמות, בין העולם הדמיוני, הספרותי, והלא מודע, ובין העולם שלו, חייו, אשר מתקדמים כל העת.

כתיבה רגשית או למה לנו לקחת ללב חלק שלישי כתיבה רגשית או למה לנו לקחת ללב חלק ראשון