כתיבה רגשית או למה לנו לקחת ללב חלק שלישי ואחרון

תהליך הכתיבה הוא מרומם, מניע, מעניק משמעות אדירה לחיים, ומעביר אותנו מגדה אחת של חיינו אל הגדה השנייה, דרך נהר היצירתיות הקולח. הגיבור הספרותי, התעוזתי סולל מסלול, לתעוזותיי שלי, בהשראתי נכתב הספר, ולכן החוויות שחוויתי לא היו לשווא, יש משמעות לכל מה שאני חווה, לכל מה שאני מרגיש, ובוודאי ובוודאי להיותי כותב ספר.

הרגשתי שאני מתמודדת עם משהו גדול ממני, ופניתי אל התרופה האולטימטיבית עבורי שתמיד עבדה, והיא הכתיבה. רציתי לפרוץ גבולות, רציתי להשתחרר מערבולת רגשית בה נלכדתי. אשר תרה אחרי האין, והלא יהיה, והתחלתי לכתוב ולהנכיח את הרגשתי. הכתיבה מן הסוג הזה אפשרה לי לראות את מה שקרה, לעבד אותו, להתקרב לאפשרות של לקבל אותו, ולהכיר בו, כביכול, אבל הבנתי שאני רוצה (צריכה) משהו מעבר, ידעתי שכאשר אפרוץ אל הלא נודע, אצליח לחולל בכתיבה את השינוי המיוחל לחיי.

במקביל לכתיבה האישית שלי, כמובן עבדתי והתחלתי לעקוב אחרי השיטה בה אני עובדת, כאשר אני מעוררת בצורה חיננית ובלתי מחייבת, קלילה, ויצירתית, עלילות שלא היו ולא נבראו, דרכן, בצעד יחף בשיא הכיף, פורץ הסיפור אשר לכוד בתוכנו, אל הכתיבה, משחרר סינפסות, שהיו תקועות שנים, ואולי אפילו הכותב עצמו לא ידע מקיומן. והנה בהגיען בדמות אחרת, בעלילה שונה, בעולם מקביל נפתח הכותב, והכתיבה מאפשרת מקום למריבה שלא העז לריב, לשיחה העמוקה שלא נעשתה עם אביו, לכאב האימהי שכילד לא היה מסוגל להבחין בו, ועתה כל אלו, זוכים לקבל ביטוי בעלילה ש(כביכול) מגיעה יש מאין על הדף, מקבלת ביטוי בדמויות שונות, אשר מתוך הנכתב, מריעות לכותב, אתה הגיבור האמיתי של חייך. הנה העזת להרגיש, לחוש, לפחד, לשמוח, לאהוב, ועכשיו תמשיך לכתוב אותנו, לבנות לנו עלילה, להעביר אותנו אל פסגת ההר אליה אנו שואפים להגיע, בשמך. תהליך כתיבה מרומם, מטלטל ומתגמל.

ואני, בקלסר ירוק, בסיום כל מפגש, כותבת (לעצמי) מה עשינו, איך הגענו לשם וברגע אחד, קודם היו הכתיבה והתנועה, ואז נבנתה השיטה, 'תנועת הסיפור', כמו לידה, שלפני כן לא היתה והנה היא קיימת, כאילו נכחה כאן מאז ומעולם, יש בידי 10 + 2 חפיסות קלפים, שכל תפקידן לגרום לנו (בכתיבה) להפתיע את עצמנו, להקשיב לעצמנו, לעבד את סיפורנו, לקחת את הסיפור למימד חדש, ובכך לזכות במטמורפוזה ולזכות אותנו בתובנה קטנה לאנושות, תובנה עצומה ומעצימה לאדם.

בחרתי לכנות את השיטה 'תנועת הסיפור', כי הסיפור זוכה לנוע, ולהניע אותנו בעקבותיו. קשה לי להאמין, שאלמלא, נחשפתי, לאירוע הטראומטי שקרה בקומה 18 באוניברסיטת חיפה הייתי מגיעה בצורה שלמה כל כך, אל גיבוש שיטת הליווי הרגשי בכתיבה, 'תנועת הסיפור', כך, שהן האירוע עצמו, ששלח אותי לברוח מהעולם האקדמי, והן גילויו, 25 שנה אחרי שקרה, ששלחו אותי, (בלית ברירה) לפנות לשיטות איזוטריות אנרגטיות ומפתיעות, הפכו למקורות התמיכה שלי.

עוד מקור תמיכה, הוא כמובן כתיבת הספר 'עיבור', אשר רק על פי שמו, ניתן להבין שמדובר בטרנספורמציה. וכמובן התגובות של האנשים בעת העבודה המבורכת, חיבורם לעצמם, ממקום עמוק וכנה, והפידבקים שאני מקבלת, שהכתיבה (בליווי שלי) אינה רק ספרותית, אלא מחוללת תנועה רגשית ומרפאת.

מתנות הטבע שלי היא א מפתיה, יצירתיות וסקרנות. שלוש מתנות טבע אלו מקבלות ביטוי בתהליכי ליווי הכתיבה, שאני זוכה להעניק. הסקרנות שלחה אותי להצטייד בכלים של הנחיה וטיפול, רגשיים ואנרגטיים. היצירתיות מאפשרת לי ליצור אינטגרציה בין השיטות השונות, ולהעניק לאדם מרחב אמין ודינאמי, הן לחולל בו תנועה והן להכיל את סיפורו. וכמובן. שבלי אמפתיה. אין על מה לדבר, קודם האדם, אחריו הכתיבה, אז הסיפור.

ואם הקלף הראשון ב'מתנה שלי', הזמין אותי לעסוק באמא שלי, הרי שאף הגיוני, שהקלף האחרון, יהיה הזמנה לעסוק באבא שלי. לפני שמונה שנים, פקד את אבא שלי אירוע לבבי, שכמעט הכריע את חייו. מאז, בכל חודש הוא מתייצב בסדנת הכתיבה החודשית שאני מעבירה, מושך עטו ומפתיע את עצמו ואת המשתתפים בכל פעם מחדש, ביכולתו לחבר מנתונים רנדומליים לגמרי עולם הומוריסטי שחובק בחובו, את הכאב, את הציפייה, את התקוות, ואת האכזבות. גם אבא שלי וגם אני שמחים מאוד מהחיבור המחודש, ואני יכולה לומר, שעצם התמדתו בסדנה הוא דוגמה חיה ונושמת, שהכתיבה מספקת משמעות לחיים ואפילו טובה לנו גם פיזית... מעלה לנו את רמתם חמשת את הורמוני השפע הרגשי, (ביניהם גם הורדת הקורטיזול).

הדופמין, מעודד אותנו להמשיך לעסוק ביצירה, כאשר אנחנו מספקים לו חוויה נעימה ותחושת הצלחה. (זו הזמנה להגיע למיצוי בנייתה של הדמות הספרותית וליצירת עלילה ייחודית) הקשבה לעצמנו עשויה להעלות. את רמת הסרוטונין, ולתרום להפחתת חרדה ודיכאון (עלינו להיות. בהקשבה לעצמינו, וליהנות מכך, שהנה לכדנו את אחת המחשבות מיני אלפים שמתרוצצות במוחנו) הורמוני האנדורפין, מפחיתי הכאב, ויצרני תחושת האושר, משתחררים במהלך כל פעילות מהנה, כמו גם יצירה (כן, אנחנו מוזמנים לעוף על ההקשרים היצירתיים, שנוצרים בחיבורים מפתיעים, שאנחנו יוצרים בתוך הסיפור) אוקסיטוצין, הידוע בשמו הורמון האהבה, משתחרר כשאנחנו בחיבור עם אחרים, וזוכים לאמפתיה- לתת ולקבל אותה (הנה הזמנה לכתוב באותנטיות ולקרא באוזני מישהו אוהד את כתיבתנו) וגם הקורטיזול, הורמון שנקשר לסטרס, עשוי לרדת כאשר אנו ברוגע (הזמנה להקשיב לכל מה שסובב אותנו. ולקבל מהסובב השראה) אז הכתיבה טובה, הייתה טובה לנו לפני שידענו את כל אלו וטובה לנו שבעתיים עכשיו.

בעבר, חיפשתי לחולל באדם תנועה וסערה רגשית. אולי זה החל כאשר האש הפנימית של אמא שלי (שתמיד ליוותה את ילדותי, כבתה, כאשר היא ואבי נפרדו) ואני, כעבור כמה שנים עזבתי אל חיי הבוגרים, פגשתי באמן, אשר הפגיש אותי עם העולם הקסום והבלתי מוגבל, עולם האמנות, אולי בתוך ליבי רציתי שגם אמא שלי תזכה בחופש הפנימי, שהוא מחויב האמנים. היום אני מבינה שסערות הן נחלת כולנו. סערות גדולות וסערות קטנות, ואני רוצה להיות זו שבמחיצתה תעז לשחרר את סירת חייך מן המעגן... זו שבמחיצתה תקבל החלטה שזה המקום והזמן להטיל עוגן ולשהות על סיפון חייך, תחת פני שמיים על המים. אני רוצה להיות זו שבמחיצתה תדע להתמודד עם סערה בים חייך, תמצא את הדרך לחוף מבטחים, שם בחוף, אהיה במחיצתך, כדי שתתכננן את הצעדים אל המסע הרגשי הבא. ובייחוד רוצה אני, להיות זו שבמחיצתה תעז, לקפוץ מן הסירה אל המים העמוקים, כאשר תבחין בנצנוצה של תיבת האוצר של חייך, ולא תחשוב פעמיים, אלא, תזנק אל המעמקים, תפתח אותה ותגלה בה את אישיותך השופעת, מלאת ההוד וההדר, הייחודית, רק לך, והמזמינה אותך, לתת ביטוי לכל האוצרות טמונים בה עבורך. תנועת הסיפור מזמינה כל אדם למצוא בחייו שלו השראה וליצור מהם עולם ייחודי, שיזין, בחזרה את עולמו בתנועה חדשה. יש סיכוי קטן, שבתום תהליך ההתבוננות בעצמכם באמצעות הכתיבה, תרגישו מועצמים ונוכחים, ואולי באמת תקחו את החיים את הצעד קטן לאדם, שרק חיכה לרגע שיזמינו אותו לְמָחוֹל, ולִמְחֹל. ועוד לא דיברנו על הטקסטים שיהיו בידכם, שיישארו עדות (ספרותית, שאולי אף תתפתח לספר פרי עטכם, בעת הזו) עדות לכל התהליך המרומם, שלא היה קורה (קורא) ויוצא לדרך, אם לא הייתם לוקחים אתכם ללב.

כתיבה רגשית או למה לנו לקחת ללב- חלק שני כתיבה רגשית או למה לנו לקחת ללב- חלק ראשון