כתיבה רגשית, או, למה לנו לקחת ללב, חלק ראשון

למה לנו לקחת ללב? כי אי אפשר אחרת, כי העובדה היא שאנחנו כן לוקחים ללב... ולא שואלים אותנו.

חלק מאירועי חיינו, אנחנו מצליחים להביע בחיים שאנחנו מנהלים,  במבט, בשיחה. בתנועה. במחווה. וחלק... אנחנו בוחרים. ל .?.?.  לעשות איתו משהו אחר.

ואני שואלת, לאן נעלמים החלקים האלו?

הם אינם נעלמים, אלא מודחקים. הם אינם נעלמים, אלא, ממדרים בנו דפוסים. הם אינם נעלמים, אלא מתיישבים כמיחושים בגוף.

'פטנטים' אלו, מוטבעים בנו עמוק, אבל, כאשר נצליח לשחרר חלק מן החלקים המוסתרים, נרגיש, כנראה, יותר טוב. אולי הפחדים המזוהים איתנו, יפנו מקום לאומצים (אומץ) קטנים. אולי אם כן ניתן ביטוי, מעכשיו, למה שחווינו אתמול, כשלא הגבנו, מהחשש שלא יאהבו אותנו, נוכל לוותר על תחושת אכזבה מעצמנו. אולי אם ניקח את אירועי חיינו כמנוף להשראה, נזכה להעריך את מה שאנחנו מביאים לעולם, ונקבל העלאה בביטחון העצמי.

אני מכנה את זה תנועת הסיפור, וכאן אקח אתכם איתי, לכרגעי הכתיבה שלי, על השיטה שפיתחתי, למקורות שלה, (שכמובן כמו כל הדברים הטובים באמת) שנעוצים בחוויות שונות בעבר, ובייחוד באחת מכוננת, שיכולה היתה, או לקחת אותי למטה, ובאמת שכמעט הצליחה, או להתחולל בתוכי, ולהרים אותי למקום בו אני נמצאת עכשיו, עומדת מול המראה, כשבלבי החלטה, לצאת החוצה, לפינת הספסלים, כדי להניע את כתיבתי, אודות תנועת הסיפור.

לא קל לכתוב על עצמנו, משום שכשאנחנו כותבים על עצמנו, אנחנו צריכים להכיר ביכולותינו, ועד כמה שדווקא, עלינו להיות גאים בעשייתנו, (מה הבעיה בזה בעצם...) הרי שיש בנו כמה חלקים, (שמופיעים לעיל, כמו שאומרים) שמנסים לחבל לעצמנו. אז אני מנסה לבדוק... אולי לא כל דבר שאכריז עליו שהוא רגשי ותודעתי, יוכל לספק לי הרגשה טובה יותר, למה דווקא כתיבה רגשית ותודעתית, אולי באמת גם ציחצוח שיניים רגשי ותודעתי לא? אני אומרת לעצמי, בחיוך מלא. דוחסת מתוך השפופרת קצת משחת שיניים, ובכך כבר מתחילה להזין את הכתיבה (שתיכף אכתוב) בהומור, ופתאום, זה באמת עובד... כשקול המים הזורמים מתעצם, מתערבב בנביחה רחוקה של כלב, ניגוב הידיים שלי במגבת הירוקה מעורר בי תשומת לב מלאה יותר מהרגיל, ונשימה עמוקה וטובה, ממלאת את ראותיי.

אז כן, כל דבר שאנחנו מקנים לו משמעות, מתהדר במשמעות, ומעניק לנו משמעות חזרה.

אני יוצאת לדרכי, מצויידת בקלפי תנועת הסיפור, במחברת, ורוח טובה... כבר בדרכי אני מבחינה בקול ציוץ ציפורים, והנה, בהגיעי אל פינת הספסלים ברחוב יפה נוף, אחרי שהבטתי במגוון הירוקים שעל העצים החיפאיים, אני מוציאה מהתיק את 'המתנה שלי', שהיא אחת מערכות הקלפים, אשר מחברת אותנו להתבונן בהיבט המקצועי שלנו, ולפתח אותו מזוויות חדשות... ערה לרוח סתווית, שמבדרת קלות את שערותיי, מביטה בעט, שמתקדמת על הנייר, מותירה אחריה שובל של אחת מבליל המחשבות שמתרוצצות בראשי. מקשיבה להוויתי ולסובב אותי, מכנסת אותי פנימה, אני מתחילה לחוש מחוברת יותר, אני מערבבת את הקלפים, שולחת מבט אל הנמל, ומתחילה לתאר בכתיבה, את מה שאני עושה כבר שנים, עם עצמי, ועם אנשים יקרים, ליווי רגשי בתנועת הסיפור, שמסב לי וגם להם אושר, סיפוק ומשמעות. ולאחרונה מסתבר, שגם מצב פיזי ותחושה גופנית טובה יותר.

מקשיבה לדפדוף הנייר לדף הבא, מתערבב עם קריאת העורב, אני מתחילה, לכתוב. מקסימום אצליח.

אמא שלי נפטרה לפני פחות משלושה חודשים. היא הייתה אדם יצירתי ביותר, ממנה קיבלתי את האישור להיות אמנית.

לא, זה לא מדוייק, מאמא שלי קיבלתי את ההזמנה הרגשית לעסוק באמנות שאצלי, מזה שנים זו הכתיבה.

אמא שלי עצמה לא קיבלה תוקף לאמנות שלה, מסיבות ששמורות היו עימה, או שאולי לא זכתה להגיע אליהן. זכורות לי בעיקר בובות הבד הקטנות שתפרה לי, אשר חיכו ליד מיטתי. מציינות כנראה אירועים שחוויתי, או שחווינו יחד. אספתי את הבובות, אבל הן אבדו בשלב מסוים...

מייד אחרי ההזמנה לכתוב על אמא שלי, בהקשר ל'מתנה שלי', אני מגיעה לקלף השני, 'אני' שקורא לי להקשיב לעצמי, ולשים אותי במרכז ההקשבה שלי.

אני בת 55, יש לי ארבעה ילדים, שתי בנות ושני בנים, אני עוסקת בכתיבה מאז שאני זוכרת את עצמי.

פניתי לכתיבה לעיתים קרובות קרובות, וכשם שהבובות אבדו,  כך וביודעים ובמתכוון, כשעברתי דירה לפני 20 שנה, זרקתי את תיק אימוני השחייה שלי, שהיה מלא במחברות שכתבתי בגיל ההתבגרות, ואשר עברו איתי במשך השנים, לו ניתנה לי ההזדמנות להציץ בהן עתה, בוודאי, הייתי מגלה על עצמי דברים רבים, הן על עצמי, על הדברים שהעסיקו אותי אז, וכמובן על כתיבתי. מאיזושהי סיבה, בחרתי להיפטר ממחברות העבר, ומיד אחרי אקט זה, בשנת 1997, הוצאתי את ספר הביכורים שלי, ספר שבעצם רציתי להוציא כבר בשנת 1985.

בשנת 1985 בהגיעי לגיל 18 קיבלתי ספר מאבא שלי ספר של ורד מוסנזון. 'דברים שכדאי להרגיש'. הוא כתב לי בהקדשה, לאילי שמרגישה המון.

נכון הרגשתי המון, אבל רציתי לכתוב, וגם כתבתי, הרגשתי וכתבתי המון, (היום אני חושבת שעצם הכתיבה עזרה לי לשרוד את השפעתה של הפרידה של הוריי, (ארבע שנים קודם לכן, שמסיבות שונות, שהיום אני יודעת אותן, היתה מאוד לא פשוטה. חווינו, אני ואחיותיי, ניתוק מאבי, מבלי שהיתה לכך סיבה ברורה, אפילו היום איני מבינה מה היתה הסיבה לניתוק הזה, ואמי חוותה את הפרידה כאירוע טראומטי, שסחף אותי לסייע לה, עד כמה שכילדה היה ביכולתי) רציתי שיהיה לי ספר, בו הרגשות שאני מרגישה, ולא רק לקבל את ספרה המקסים, הקטן, האישי, של ורד מוסנזון.

בגיל 18 חשבתי שאבא שלי צריך לעזור לי בזה. 12 שנה מאוחר יותר הבנתי שאני האחראית להגשמת הכתיבה שלי, והוצאתי את הספר 'יחד עם זאת', בהוצאה עצמית.

הספר זכה בתמיכת קרן תרבות חיפה ונמכר בשבוע הספר החיפאי ברוממה. שם, מאחורי דוכן הספרים, החל להיבנות המקצוע, בו אני עוסקת עד היום, ליווי כתיבה.

כמעט כל אדם שהגיע לדוכן, סיפר לי בפרוטרוט, כיצד גם הוא כותב, כיצד גם הוא, או היא, רוצים להוציא ספר. כעבור כמה שנים, פתחתי מיני הוצאת ספרים בשם 'ספרים קטנים', בה יוצאים עד היום הספרים שלי וספרים של האנשים שאת מסע כתיבתם, אני זוכה ללוות.

כתיבה רגשית, או, למה לנו לקחת ללב- חלק שני כתיבה רגשית, או, למה לנו לקחת ללב- חלק שלישי