כתיבה בשדה כתיבה חודשי. סדנת כתיבה- אמוץ שורק

את אמוץ שורק הכרתי בנגינת חצר. הוא שכן של מי שאירגן בחצרו נגינה, ואני הגעתי עם בן זוגי, שניגן שם גיטרה בכשרון גדול. שוחחנו. גילינו שאנחנו קולגות. אמוץ כותב ביוגרפיות, מלווה אנשים ספציפית בכתיבה ביוגרפיות. יום אחד הזמנתי אותו לסדנת כתיבה שלי. נדמה לי שעשיתי את זה בטעות. אבל התוצאה לא איחרה לבוא. אמוץ הגיע לשדה הכתיבה. ולשמחתי מאז ממשיך לבוא. לפני כמה ימים, הוא אמר לי, אני אקליד את מה שכתבתי ואשלח לך- מותר לי לפרסם בבלוג שלי, שאלתי, והוא הסכים.

סיפורים מסדנת הכתיבה של אילי ריינר

1. סיפור ראשון של שבע דקות

הלהט הנורא הזה של יולי אוגוסט מעלה בי תמיד געגוע לימי ילדותי במוסקבה, לדירה שלנו בשדרות פושקין 24, לבניין סובייטי כעור בן שש קומות, משובץ חלונות קטנים וגג אבן שטוח.

אצלנו, בקומה השישית, נשבה תמיד רוח קרירה נעימה שהגיעה מהוולגה אבל בימים חמים במיוחד היה השוער הזקן, ניקולאי ניקולאייביץ', שופך דלי של מים בכניסה לבניין, מים שהיו מצננים את המבואה ומעניקים תחושה זמנית של קרירות צוננת.

וכך או כך, יחד עם אחותי קטיה היינו גולשים אחרי ארוחת הצהרים אל פארק גורקי, אל המזרקה הענקית שפסל גדול של סטאלין עוד ניצב סמוך לה, קודם לעידן הפרסטרויקה. הייתי פושט את בגדיי, נותר בתחתוניי פולש לבירכה הקטנה שנקוותה סביב המזרקה, מתעלם מקריאותיה של אמי שצעקותיה ממרומי הקומה השישית הזעיקו אותנו חזרה הביתה.

מכאן, אתם מבינים, שמי שכותב סיפורים וביוגרפיות, זכה במתנה – כישרון לאמץ סיפורים של זרים, להפוך אותם לסיפורים נוסטלגיים ונעימים בימים החמים של יולי אוגוסט.

מלים נבחרות: שלמה אדומה, טיילתי, ראיתי סרט, אהבה. חפץ נבחר בחדר: וילון ירוק. אותיות נבחרות מ-יום הולדת – י, ה.

טקסט: אהבה. זה מה שאני מחפשת בחיים. בגיל 28 החלטתי שדי, אני נכנעת, שאני נופלת לרשת, כלומר לאינטרנט, כלומר לטינדר. השם השני שקפץ לי מול העיניים היה מישהו בשם יוסי היימן. גר בחיפה, בשכונת הדר, באחד העם 13. נראה אינטליגנט, מהנדס מכונות, בוגר טכניון, עיניים כחולות, כותב שירה. בקיצור, נראה מבטיח.

בהתחלה צ'וטטנו. אחר כך דיברנו. הסיכום: כדי לא להתקע כל הערב בבליינד דייט פרונטלי מביך, נעשה טיול ביפה-נוף ואחר כך נלך לסרט. טיול מקדים בארון הבגדים שלי נתקל בשמלה האדומה, זו שמצד אחד מכסה רגליים וחזה, אבל חושפת טפח הגון בגב. קלסי לפגישה ראשונה.

סיכמנו שעם הקטנוע שלי יהיה קל יותר להגיע אליו, אל דירת הקרקע שלו. טעות. זו הייתה טעות. החניתי את הקטנוע מול הדירה שלו. ולא, לא יכולתי להתאפק והגנבתי הצצה מהירה לתוך הדירה, דרך וילון ירוק מהוה.

וואו. הוא עמד שם, בחור נאה, בלב בלגן שלם של ספרים, בגדים ורהיטים. נפל לי הלב. כי אם יש משהו שאני יותר שונאת מחצילים (שריטה מקיבוץ ילדותי), זה בלגן בדירה של גבר.

האמת? היה לנו ערב מדהים. אפילו התנשקנו בסוף אבל הווילון הירוק, וכל מה שראיתי דרכו, לא יצא לי מהראש כל הערב.

הנחיה: להפגיש ת'דמות שלי עם הדמות של איתי, יום טוב לדינו.

יופי, יוסי היימן נראה ממש כמו נסיך חלומות אבל הבלגן בדירה שלו הרג אותי. קונפליקט. אני הולכת ומתאהבת בו, ולך תגור עם בחורה שהדירה שלו נראית כמו שכונת מצוקה בעזה.

למחרת רכבתי לעבודה, במעבדה שלי בבניין כימיה בטכניון. בדרך, איפשהו ברחוב מוריה, קפץ לי רעיון. אני אדבר עם הקולגה שלי, יום טוב לדינו. לדינו הוא התגלית הפרטית שלי. בן 50, שיער אפור, לבורנט כבר 30 שנה. אנשים לא מבינים שגם מי שרוחץ מבחנות יכול להיות בעל נפש עמוקה. "נגל'ה", הוא שואל כל פעם שהפנים שלי הופכים אפורים, "הכל בסדר? קרה משהו?"

המבטא הזר שלו פועל עלי כמו שפעמון פועל על כלב פבלובי. אני ישר בוכה, נרגעת, שופכת מצוקות וקונפליקטים, והוא מייעץ לי. חבל על הזמן איך שהוא מייעץ.

אז זהו. עוד מעט אני שם, במעבדה, ולדינו יתן לי עצה טובה, יסביר לי מה אני עושה עם הבלגן הנורא בדירה של יוסי, שעושה לי בעצמו בלגן לא נורמלי בראש.

סיפור שלישי ואחרון, עם המלים הנבחרות: דקה, עבר. דמות מהחדר: נויה

דקה. דקה אחת בלבד ארכה השיחה שלי עם יום טוב לדינו. "תשמעי לי טוב נגה", הוא אמר לי בפינת המעבדה, "את רוצה להיות בעבר או בהווה? יש לי חברה, נויה, והיא בדיוק הסבירה לי שאם נכנסים לאהבה בכל מקרה יש שם בלגן, אז תחליטי עכשיו, מה את רוצה?" טוב, היה לי ברור. בערב הרמתי טלפון ליוסי היימן.

כל זה קרה לפני עשר שנים. מאז יש לי בית מבולגן, אבל האהבה שלי לגמרי מסודרת.

מוזמנים להצטרף לשדה כתיבה

לפרטים, לגבי שדה הכתיבה הקרוב