כתיבה אינטואיטיבית- איך זה עובד

אני מבקשת לדבר היום בשבחה של הכתיבה האינטואיטיבית, ואיך זה בעצם עובד, וכיצד מה שאני כותבת יכול להפעיל משהו בחשיבה שלי.

אפתח בכמה מילים על הכתיבה האינטואיטיבית, להבדילה מכל כתיבה אחרת, מבורכת ככל שתהיה.

בכתיבה האינטואיטיבית כל מילה מתקבלת בברכה, (בברכה, בברכה, בברכה), אנחנו לא עוצרים את הכתיבה כדי לדייק את המילה הבאה, ואפילו לא כדי לחשוב אותה, אלא ממשיכים לכתוב, וכך יכול לקרות מצב שמילה נכתבת ארבע פעמים רק בשביל שאחריה תגיע עוד מילה.

תוכלו להבחין במילה שלי, שנכתבה כמובן בכתב יד והועתקה הנה.

זה כמובן לא קורה בטעות. בקריאה חוזרת (שאגב, לא מרבים לעשות) נמצא (אולי) את הסיבה לאותה המילה.

כיצד מה שאני כותבת, משפיעה על מה שאני חושבת.

התשובה כמובן נמצאת בגוף השאלה, אבל ארחיב ואזכיר שמי שמפעיל את היד (בכתב יד) הוא המוח, והוא גם מי שמפעיל אותנו לחשוב את מה שאנחנו כותבים.

כשהחוק הוא שהכל מותר והכל אפשרי והדף סופג הכל, המוח מקבל מאיתנו עיסוי תודעתי, חוקי החשיבה (לפחות, בעת הכתיבה) כחוקי הכתיבה- כל מחשבה אפשרית, לא שוללים כלום על הסף, כותבים בזרימה, וכך גם חושבים.

גם אם משהו מעסיק אותנו ולא עליו כתבנו, כי ברגע שהעט פורץ את דרכו האות הראשונה, אין לדעת מה ייכתב, הרי שהמוח שלנו תירגל חשיבה מאפשרת.

הניסיון הזה, שנעשה (מבחינתנו) על 'יבש', כלומר לא על הנושא המרכזי שמטריד אותנו, לא על האגוז הקשה ביותר לפיצוח, בפעם הבאה שנבוא ונחפש מהיכן הכי מתאים לבקע את ראש הקוקוס הקשה, יתכן והמוח שלנו ידע לשלוף כלים ורעיונות מאותו תרגול כתיבה יומיומי שהוא מקיים ב 7 דקות קסומות של כתיבה אינטואיטיבית.

איך עושים את זה-

בכתב יד

ובעט

ובניירות חלקים

7 דקות של כתיבה

נ.ב. והכי חשוב

לא מקריאים, לא נותנים לקרא, ואף לא קוראים בעצמנו

לא זורקים- מצפינים

תכינו הרבה נייר ותתכוננו לכך שייפתחו לכם בחשיבה וברגש מגירות שלא תכננתם לפתוח, מגירות שהרבה זמן לא סידרתן, אז בטח יהיה שם הרבה אבק (לא בהכרח אבק כוכבים, אותו אנחנו רוצים למצא, אלא האבק המעצבן, אולי אפילו תמצאו בהן עש, אז תכינו גם טישו.