זה לא שיש טינדר לדמויות ספרותיות

למה אדם שכותב ספר, כל כך מתמהמה ברגעי סיום הכתיבה.

הסיבה הראשונה שקופצת לנו, לא כותבים ספר כל יום, ולכן רוצים שהוא יהיה מושלם, רוצים שהוא יכיל הכל.

זה נכון, אבל רק חלקית.

כתיבת ספר, ואני לא מדברת רק על פרוזה, מעניקה לאדם משמעות.

אם זו פרוזה, הכותב זוכה לטוב שבחברים, הדמות שלו מכילה אותו, תראו עוד חבר שיכול לקבל מאיתנו הכל, ולבקש עוד

אם זה ספר מקצועי, אנחנו לשים את חיינו המקצועיים, אנחנו חוקרים אותם בתנאי מעבדה, מה יכול להיות טוב מזה,זו הזדמנות לבחון מחדש והפעם על יבש, את מה שהשגנו בעמל רב.

אם זו אסופת טקסטים, איך נפלה עץ אחד או אחר, לטובת היער.

אנחנו עושים הכל, כדי להימנע מפרידה. שמגיעה בסוף.

אלו אמורים להיות רגעים משמחים, הנה מדובר בהגשמת חלום, בהשלמת פרויקט גדול ומעצים.

אבל, כולנו יודעים שלא כותבים ספר כל יום... החיזור אחר פרויקט כל כך מעצים, יהיה גדול, זה לא שיש טינדר לדמויות ספרותיות.

אז אנחנו עוד מנסים להחיות את הקשר, בעזרת הגהות, ובעזרת עריכות.

אבל האמת היא שאנחנו פשוט לא רוצים להיפרד מאיתנו.

כי דמות ספרותית, הינה חלקים במי שאנחנו כרגע, ואם היא בנויה טוב, אף אחד לא יזהה את השורשים שלה, ואת מקורות ההשראה.

מתי הרגע לשחרר את הזוגיות עם הדמות הספרותית, זה תלוי בקשר.

כששני הצדדים כבר לא יכולים לראות אחד את השנייה, או דווקא כשהאהבה בין הכותב לדמות שלו, פורחת.

שאלה סבוכה, ותשובות רבות לה, אני אומרת, קחי את הזמן, כי ברגע שהפרידה נעשית, ההשקה היא בעצם טקס הפרידה מן הדמויות הספרותיות, אין דרך חזרה.

הרי לא נכתוב שוב את הספר שסיימנו לכתוב.

מה שכן, יש הרבה דגים בים. ונכון, לסופר, לאמן, ללכת בתוך החיים, בלי השראה, זה דבר לא קל, אבל מנסיון, זה קורה.

פתאום אתה צועד לך ברחובות חייך, ונוצר קשר עין, אתה משנה את מסלול הליכתך, ומתחיל לחזר אחריה, אחרי הדמות הספרותית הצעירה, החדשה, המרעננת והמפתיעה, שאתה מחפש לתקופת החיים החדשה שלך...