הכוח (לא המוח) של הכתיבה

נאה דורשת- נאה מקשקשת.

אז זה לא סוד, שכדי להגיע למקומות אותנטיים, מומלץ לעקוף את המבוגר האחראי, והוא החשיבה הקוהרנטית...

אז לזרוק מושגים על דף נייר, זה אחד המפתחות לשחרור היצירתיות.

אני מעלה נושאים, מנחיתה מגבלות מפתיעות, שלפעמים מוכנות מראש, ולפעמים, כמו בפגישה זו, עולות בזמן השיחה.

אני כותבת דברים שאני שומעת, ועושה כל שביכולתי להלביש אותם בלבוש אחר, כזה שאפילו הדובר לא יזהה אותם, אז הכותב, או הכותבת, יגיע אליהם בבדיחות הדעת, בהרחקה (לצורך התקרבות) ויהיה חופשי עם אותו נושא שכל כך היה לו או לה חשוב לדון בו, לחשוב עליו, לכתוב עליו.

והשדה מתחיל לפעול!

מבחינתי המציאות היחידה שיש, (בזמן פגישת כתיבה) היא זו המתוארת על הנייר, ולכן, התנועה מיוחסת רק לדמויות שמתפתחות בזמן הכתיבה,

אבל-

מתרחש תהליך מיקורוקוסמי, וקוסמי, או כפי שאני מכנה אותו, השדה מתחיל להפעיל את קסמיו, או אם זה בסדנא, בחיוך, אני מייחסת את זה למשקה התפוחים בקינמון שאני רוקחת-

אבל מה שבאמת קורה, זה, שהסיפור, או יותר מדוייק, התנועה שמתנהלת על הדף, שעשויה מחומרים שמהם עשויים הכותבים, חוזרת אליהם, ומניעה בהם תהליכים.

וזו הסיבה (הבלתי מוסברת) לכך שאנחנו מרגישים נהדר כשאנחנו נותנים במה לביטוי האישי.

מדוע חשוב לי כל כך להפתיע את הכותב?

על מנת שהכותב יוכל לפעול באומץ, ביצירתיות, בהפתעה- הוא מוכרח להאמין בלב שלם, שאין הוא דן ברגעי הכתיבה בדברים שברומו של עולמו, אלא, בדברים שאין לו באמת נגיעה בהם... הוא יכול לשלוח את הדמות שלו, למסעות, למצא לה אהבה, דברים שבסיפור הנרטיבי, הפרטי שלו, הוא לא היה מעז לעשות.

וזוכרים- זה מפעיל את השדה, ותנועה מתחילה לקרות גם במישור החיים, מתוך החיים באה הכתיבה ואל תוך החיים היא מגיעה חזרה.

יחסים מופלאים. והנה, בסוף הפגישה, בין מושגים שפיזרתי על הדף, מצאתי את דבריה של @#^%@ על הנייר... אי אפשר להאמין מה יוצא.

זה תענוג. לבד לא הייתי מצליחה.

זה קורה לי רק כשאני איתך (את זה, אני כמובן מייחסת לכתיבה)

זה הדובדבן של הקצפת של החיים.