בשבחה של הכתיבה הספרותית כפותחת חסמים

מרבים לדבר בשבחה של הכתיבה האינטואיטיבית, כפותחת חסמים, כמניעה תהליכים פנימיים, ואני מסכימה עם זאת, ואף כתבתי כאן על כך בעצמי, אבל היום אני רוצה לדבר דווקא על הצד השני של הכתיבה, על הכתיבה הספרותית, זו ששואפת להגיע לסגירה, זו שבונה עלילות, ממציאה דמויות, ורוקמת קשרים, וגם היא, הכתיבה הספרותית, השואפת להגיע לשלמות, טובה בעיניי לנפשו של הכותב, ויכולה לפתוח חסמים ולהניע תהליכים פנימיים, ויכולה אפילו לסייע בחשוב מכל, בקבלה עצמית. כאשר אנחנו מפתחים דמות ספרותית, אנחנו בעצם, משחקים עם בובה. כשהיינו בני חמש שיחקנו בבובות ובגיבורי על, והנה עתה אנחנו בונים לנו דמות, אליה נוכל למזוג את אשר על ליבנו, וככל שנרחיק אותה מאמת חיינו, המוכרת לנו, נוכל להזין את הדמות ביותר דברים מאיתנו. רגשות שאנחנו מודעים אליהם, ובייחוד אלו שאין אנו מודעים אליהם. בעוד שהחיים האמיתיים שלנו, מציבים לנו גבולות והגבלים, אישיים, פנימיים, וחברתיים, הרי שהדמות שלנו יכולה לבחול בהם, לשבור אותם, או לסירוגין לקחת אותם להקצנה ולאבד את שפיות שעתה בגללם. ניקח לדוגמא דמות שמוכרחה להפסיק לעשן, ניקח שחקן שנוהג לעשן 2 קופסאות ביום, והנה הוא מקבל את תפקיד חייו ועתה הוא צריך לקיים אורח חיים בריא, למשך חודשיים, בתור תחקיר דמות, הוא יוצא לכפר. קוראים לו אלכס והוא מאוד מתקשה, אבל עושה את המאמץ, וכן מצליח,

מדריכת הרכיבה שלו, היא בחורה יפה, בת 40, יש לה חוות סוסים קטנה, אותה היא מנהלת יחד עם בעלה, יש להם שני ילדים תאומים בני 10, בן ובת, אלו הם שמותיהם. אלכס, שהפסיק לעשן, מזהה באפרתה פוטנציאל נפלא, כר דשה להתמכרות חדשה, בריאה, אורגנית, אבל מסוכנת. הוא ממיר את ההתמכרות שלו בסיגריות, בהתמכרות לאפרתה. הסופר שייקח את דמותו של אלכס, אולי זו תהיה אני, פנימה לתוך עלילת חייו, יאתגר אותו, מול דמויות נוספות, מול הסתבכות בעלילה, ירוויח התבוננות וכניסה לתוך עולם של התמכרות, מחירה הכבד, תגמוליה, יופייה, הסכנות שהיא מייצגת, הוא יפתח עוד דמויות שישיקו לחייו של אלכס, אולי הוא איש משפחה, אולי הוא דווקא זאב בודד, שעכשיו מתאהב לא רק באפרתה, אלא דווקא במה שהיא מייצגת, במשפחתיות, אבל אין לו דרך להתחבר למשפחתיות הזו, אלא דרך חיבור רומנטי איתה, מה שפוגם בעצם ברצון החזק שלו, למה הוא עושה זאת, הנה חזרנו אל הסיגריות, כי הוא הורס את עצמו. וכל אלו על רקע אביב קסום, ושדות מלאי פרחי בר צבעוניים. הכותב לא יסתפק בהנחת הדברים על הדף, אלא יישאב לתוך העלילה, ובכך ימשיך ללוש חומרים מתוכו, ליצור מהם סיפור, לסבך אותו, להתיר אותו, לשייף את הסיפור, לצבוע אותו, ולאהוב את כתיבתו, מהי כתיבתו, זוכרים, הוא עצמו. בסוף כל הדרך היפה הזו בשבילי כתיבתו, יחכה לו קורא, שיראה את היהלום המלוטש שהוא כתב, וייפתח דיאלוג, זה יהיה שווה ללומר, הנה אני, זה אני, קרא אותי, קבל אותי. גם אותם חלקים שלא יהיו מובנים כלל ועיקר לסופר, מבחינת שיוכם לחייו שלו, יביעו כמובן חלקים מתוכו, וגם הם ייקראו, ויקבלו במה, והנכחה. אז הנה אלו כמה מילים על קבלה עצמית, והכרה באמצעות הספר שאתה כותב, הספר שאת כותבת, שמניעה את תהליכי חייך, על מסלול צדדי, אשר מקביל לחיים, משקף אותם ומעשירם.

לעולם הבובה אינה מאיימת כמו המציאות, ולעולם היא יכולה לקחת את המציאות רחוק במרחבי דמיון הפרא המשתולל.