בצורה מטפורית מטאפיזית!

אז מה עושים כשמשהו נכנס לתוך הלב.

קטונתי מלדעת מה עושים- אבל אני יודעת מה אני עושה.

כשמשהו נכנס לתוך ליבי אני כותבת אותו, ולפעמים ממשיכה ומטפחת אותו עד לבניית ספר.

כמובן שאחרי הספר אני אמורה להמשיך הלאה ולפרוץ את גבולות הכתיבה, ולא לכנס את מה שהגיע מהעולם רק לתוך ספר, יפה וצבעוני ככל שיהיה...

אז אני אומרת שלום לעולם חדש, שמושך בשרוול חולצתי, ושכן- כתבתי אותו בספר. אבל אל לי להסתפק רק בספר.

יש איזו שהיא שיטה שמרווחת את מה שקורה לנו, ומאפשרת לנו להתבונן בו בצורה נרחבת יותר,

מציידת אותנו במשקפת בין דורית אל העבר שלנו.

ושם- אי שם במרחבי העבר, בו נזרע ההווה, שם החלה כנראה להתפתח התופעה שלוחצת דווקא עליי, כנציג אמיץ במשפחתי.

ושם ייעשה ריווח.

איך?

ברגע שנאתר את הדבר ונתבונן בו כבר תחל בו תנועה חדשה, לא זו שהיתה עד עתה, וזה לכשלעצמו כבר מזיז הרים.

ובנוסף, יכול להיות שנזדכה על ציוד שלא לנו לסחוב, יכול להיות שמישהו שם יבין שהתמיכה שהוא קיבל מהדורות שהביא אחריו, אינה נחוצה לו עוד, והוא ישאב אותה ממקורות אחרים.

קוראים לזה- קונסטלציה משפחתית

אני קוראת לספר בד בבד, וקוראת לכם להיעזר בכלי מיוחד במינו.

למעבר לספר.