Letting go in writing לשחרר בכתיבה

אני רוצה לדבר היום על מושג שבדרך כלל לא מייחסים לכתיבה.

אנחנו חיים לנו במרחב שנעשה בו נסיון, נעשים בו נסיונות רבים, להופכו לידוע מראש. אנחנו משקיעים שעות רבות, כספים רבים רק כדי שנקבל איזו שהיא אחיזה במציאות ה- משתנה בכל מקרה. חונכנו כך. מגיל רך. בבית הספר קיבלנו שיעורים ליום המחרת, באוניבסיטאות אנחנו מתכוננים לעתיד, אנחנו מתחתנים במטרה לבנות חיים, אנחנו יוצאות למסע של שופינג, כשבראש שלנו, לאן נצא עם הנעליים שקנינו. אבל יש בתוכינו, תחת הרבה שכבות של אירגון וסדר, חבוי יצור מימי שנכנס למים בלי לדעת לאן הוא שוחה...

קודם כל, אני כבר מפריחה את התאוריה של עצמי, משום שאנחנו רואים את הדגים כיצורים חופשיים, את הציפורים כעפות להן בשמיים, אבל הצצה קטנה לעולמם בעלי החיים, הם הרי עוסקים בהשרדות מרגע הגיעם אל העולם, טורפים ונטרפים, ובין טרף לטרף עסוקים בחיפוש מתמיד אחר מזון להישרדותם.

אם כך, דווקא המטפורה הליבבית של 'חופשייה כמו ציפור' לא תסייע לי כאן.

אנחנו כן שואפים לראות בעצמנו יצורים יצירתיים, ובהחלט מחפשים שיטות בהן נוכל לקיים LETTING GO, להרפות, לעזוב, לוותר, להיכנס למרחב לא מוכר, להתקדם לדרך לא סלולה, בלא ידיעה לאן נגיע.

ומה אם הייתי מפריכה את השמועה שבכתיבה אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו כותבים,

כן כן, בייחוד באותו ספר מתוכנן שמעביר עלילה ומפגשים מכוננים בין הדמויות, שבונה מתח, שמגלה טפח ומותיר טפחיים במרומז בין השורות.

לשם מה לנו לעשות דבר כזה, מה ייצא לנו אם נרפה, נשחרר נוותר על אחיזה... טוב, יש מי שיידע את התשובה, ויש מי שיאמר, אהה, אם את עושה את זה כדי להגיע לתוצאה, את מזייפת. לכי בחזרה לנקודת ההתחלה. אבל- אם לא תגידו לאף אחד שאמרתי לכם, בדרך כלל יש איזו תחושה של אושר, יש שמכנים אותה Bliss (אושר עילאי, בהגדרה מילונית, על פי מורפיקס) אני מכנה אותה התרה, יחד עם זאת אני מכנה אותה דיוק, אבל במובן המותאם.

תארו לכם רגע כזה ש

אתם בדיוק חיים את מה שאתם מרגישים.

טועמים בדיוק את הטעם שאתם רוצים לטעום,

צועדים בדיוק בדרך שהמצע שלה הוא בדיוק מה שאתם רוצים להרגיש.

נמצאים בדיוק במקום ובו בטמפרטורה המתאימה למצב שלכם עכשיו. אושר עילאי, נכון? מה אם אגיד לכם, שבלי להגיע לשם, הספר שלכם עדיין צריך להמשיך להיות נכתב, כי אולי יש לו עוד מה להציע לכם, וחבל שתפסיקו את מסע הכתיבה בדרכו אתם צועדים.

אופס, על מה את מדברת, גברת... כתיבה??? זוכרת???

לא שכחת שהמורה בכיתה ב' עשתה לנו הכתבה, לא שכחת את העט האדום על החיבור שכתבנו בבית הספר? לא שכחת את השורות התובעניות אמצע האות החלק העילי והחלק התחתי? לא שחכת את שגיאות הקטיב, את הניסוח המסורבל? על מה את מדברת.

ובכן, הכלי שלי, עימו אני צועדת בתוך העולם הכאוטי הזה הוא כתיבה, קטיבא, איך שתכנו אותו זה טוב. מסתבר שיש גם כתיבה אחרת, שבמילה לא מדוייקת ניתן לכנות אותה כתיבה מאפשרת, ובמילה מדוייקת אכנה אותה מסע כתיבה, או שדה כתיבה. במשך כמה שנים אני כותבת ספר. ספר שמבוסס על חוויה שעברתי.

ספר שמביא סיפור שידועה לי בו ההתרחשות, ספר בו אני מחזרת בצורה כמעט אובססיבית אחר המטמון ששמור לכל מי שעוסק באמנות, הטרנספורמציה המיוחלת. אחרת מה הטעם בנבירה בתוך פצע אם לא להביא להחלמתו.

פעם שמעתי שאם חלילה אדם נקלע למערבולת, מוטב לו לא לנסות לשחות אל החוף אלא לשחות כמה מטרים ימינה או שמאלה, כלומר במקביל... אוקי, אבל איך בדיוק את רוצה שניקח את הכתיבה, ההיא מבית הספר, אל מעמקי הים? קודם כל, אני לא רוצה שתקחו שום דבר לשום מקום, כל אחד יכול בהחלט להמשיך לאהוד או לחרוד מכתיבה באשר היא, אבל אני רוצה להראות לכם שאפשר גם אחרת. ובכן, יום אחד מאסתי בסיפור שלי.

די, את הסיפור שלי הרי כבר חייתי, מה עוד אפשר למצא בו. רגע רגע, אם עוד לא מצאת, כנראה שאת לא חופרת עמוק מספיק.

אז שנייה, קיבלתי לידיי עט חפירה מופלאה, (אותה אני מציעה למי שמגיע אלי) והעברתי את סיפור חיי לתוכה. משהו קרה מייד כשסיימתי לעשות את זה. ראשית חשתי שאני מסתפקת בה... איזו הרגשה כייפית, הגעתי לפבגה אליה כיוונתי, היא לא נראתה לי כמו איזו פסגה מושלגת עם מלאי מצומצם של אוויר, אבל, זו היתה בהחלט הפסגת החוויה הכי מדוייקת עבורי. בזכות תחושת הסיפוק (ההסתפקות בה) יכולתי לנטוש את הסיפור האמיתי, הגעתי איתו לסוף הדרך,

ואותו יצור פנימי, שפעם תפס בשולי חולצתי ורשם את עצמו שוב ושוב, שקט, סופר במלואו, ויכולתי להחליף ידיים בכתיבה (את זה לא באמת עשיתי) וזימנתי אלי, איזו שהיא עלילה שלא היתה מעולם וכן בוראת את עצמי מחדש. את העלילה אני כמובן נדרשת (מעצמי... המורה הקשוח ביותר הוא עצמנו) לבנות בקפידה.

נו, אז איך קפדנות באה עם ה LETTING GO שלך?

בכל סצינה, אותה אני כותבת, אני משחררת את עצמי לגמרי ממטרה. אני כן יודעת מי יהיה בה, אבל היא מביעה את עצמה במלואה, היא לא עושה חשבון, כשהיא פוקדת את הדף שלי, אני יושבת לי, ולפעמים הולכת לי, שוחה לי, מתקלחת לי (רעיונות רבים עולים דווקא במקלחת) ומביטה בסיצינה באיך שהיא מתקדמת לי על הדף בפליאה. בהשתאות, היא מפתיעה גם אותי. היא נכתבת מתוכי, זו לא אני שכותבת אותה, אלא, זו אני שמאפשרת לה להיכתב דרכי.

LETTING GO

ואז, אז קורה הקסם, שם מתרחשת הטרנספורמציה, שם, במעמקי הים, מחכה לי האוצר, שכבר שכחתי שאני מחפשת, והאוצר שלי הוא אני ואז עולמות נפתחים על הדף, עולמות נפערים בי, עולמות נבראים בכתיבה. עולמות נבראים בי.

והנה אגב גם הסיבה מדוע אני מכנה את עצמי מלווה בכתיבה ולא עורכת ספרותית...