שקט

סקיי היא ילדה טובה. כלומר, מה זה ילדה טובה בעצם? אז נתחיל מחדש...בכל פעם סשקיי... אז נתחיל מחדש. "סקיי..." עונה סקיי למורה, ששואלת אותה לשמה, היא מפנה לה מקום ליד אחת התלמידות וסקיי מתיישבת בשקט.היא לא מדברת הרבה, היא אוכלת את הסנדוויץ' שאמא הכינה לה, בהפסקה וממשיכה את היום ליד הילדים והילדות שבכיתה שלה.אבל האם היא שקטה בפנים, בתוך הנפש שלה?

סקיי כותבת שאלה ביומן האישי שלה. זה לא בדיוק יומן, זה אפילו לא 'בערך יומן'. זהו טקסט שהיא כותבת בחדרה, לקראת סדנת כתיבה שהיא מעבירה.כן, חלפו הרבה שנים מאז ישבה בשקא בכיתה ההיא, ובכל זאת שאריות ההשקטה שגזרה על עצמה, עדיין מככבים בהתנהגותה, למרות שהיא פועלת אחרת מפעם. סקיי רוצה לאהוב את עצמה. היא רוצה לשבת בחדר העבודה שלה, לנשום עמוק, ולדעת שהיא בזמן הנכון לחייה, במקום הנכון לחייה, בחברת האיש הנכון לחייה, ואין לה את המצב הזה עכשיו. החדר שקט והיא שומעת את ריצודי העט על הנייר, אבל בפנים אין לה שקט. זה חוסר שקט חדש, שלא הכירה בילדותה, כי בילדותה... מה באמת היה בילדותה?היא לא זוכרת ולא רוצה לזכור, לא ברור למה, אין לה כוח להביט לאחור.סקיי רוצה להביט אל העננים, ולהינות מיופיים המתחלף.סקיי, כל מה שהיא רוצה, זה שיעזבו אותה במנוחה, כדי לדעת יותר על עצמה.סקיי היא הפרופסור המפוזר של חייה.היא המעבדה, היא הנבחנת והיא הפרופסור, אז, עכשיו במעבדה אי שקט ואת זה עליה לחקור.מגיעה סקיי להבנה של מה שקורה כעת בחייה והנה נשימה עמוקה ורגיעה ממלאת את ריאותיה. הכל בסדר, הכל בדיוק מה שצריך להיות, משהו בשמיים מכוון אותה, ולכן קיבלה את שמה היפה SKY , כך הילדותה וכך גם עכשיו. היא אומרת תודה ומסתפקת בחלקה. זה הכל חתיכות חתיכות קטנות של הרגשות. כל פעם הרגשה אחרת, שמחלפת כמו העננים שבשמיים.

נכתב בכתיבה אינטואיטיבית, על פי תנועת הסיפור