7 דקות בחג סוכות- סאלי צוק

"אין טוב משיעור כתיבה בחג סוכות",

"בטח" אני מסמסת חזרה, תולה את הכביסה שכבר היתה במכונה, רוחצת לי תפוח, ואנחנו נפגשים, דרך הטלפון.

ספרד, ישראל

נוולוו'נגה, מרכז הכרמל

סנדוויץ גבינה, תפוח

"טוב, 7 דקות", אומרת סאלי שכבר מכירה איך זה מתחיל.

7 דקות של חימום, המוח, הרגש, האצבעות, פתיחת הסכר.

ההנחייה היא לכתוב 7 דקות. לא לפתח שום מחשבה. להוסיף דברים מהכאן ומהעכשיו-

אז לפניכם סנונית ראשונה של אירוח רגעי קסם.

7 דקות בחג סוכות- סאלי צוק

שלומית בונה סוכה, שלומית הורסת אותה באותה קלות בדיוק. יש קשת בחוץ ושקט גם. ומים סוערים באגם. ואבי יושב פה ושותה קפה או אוכל דייסת קוואקר או מה שזה לא יהיה. כמו ילדים שקמים בבוקר של סוכות כמו אבא שלי שהיה אוהב את החג הזה בגלל היכולת ליהנות ולקרוא לזה מצווה. ואז גם אנחנו היינו נהנים. אחרת הוא היה עסוק בלהרוס לנו את תמימות הילדות. כל כך שונה מהבנות של אתמול. ואני תמיד אחרי ימים כאלה נרדמת עם חיוך גדול כשאני נזכרת באלברטיטו עולה כמו ילד טוב לחבק ולנשק את כל האורחים. אוף איזה תמימות שהייתי מנכסת לעצמי. אני שותה להם את הדם לקטנים האלה. ועור הפנים שלי נהיה צעיר יותר. אפילו אפשר לראות בתמונה.

אחת עשרה ושתי דקות. מה היא לועסת שם? תפוח בדבש. או בחרדל או בכל רוטב אחר רק לא לאכול את התפוח כמו שהוא למה זה מזכיר את גן עדן וכל דבר שמזכיר את גן עדן ייגמר מתישהוא בגיהנום ככה אבא שלנו סבור, ואנחנו למדנו ממנו לחכות לצרות שיבואו ורק אז להרגע. אנחנו היהודי הנרדף כמו מליוני יהודים לפנינו ומליארדים אחרינו. היהודי הנודד הכועס החי באיזה אוויר שרק הוא מכיר ונושם.

שבע דקות על סוכות ועל סיכות. ביטחון, ועל ביטחון של ילדים. הכל משתלב זה בזה כמו סיפורי בדים צבעוניים ואריגים של מעשיות. ריח ענפים ירוקים וקישוטי ניר נוצץ רטוב מטל כמו עלי השלכת שממלאת לי את הבית והחצר בצבעים אדומים ורודים ירוקים שכאלה ומסמנת את בוא הסתיו. שבע דקות לארבעה מינים למרות שהמין עצמו היה מחוץ לתחום אצלינו בבית ואולי דווקא בגלל זה אני מסתבכת איתו עד היום. אחותי הגדולה וויתרה ונשארה עם הלולב והדמיונות והדירה העלובה בשכונת המצוקה. ואני נדדתי לי עם הסוכה הפרטית שלי, מקימה אותה מחדש בכל ארץ בצורה אחרת. פעם סוכת ריקוד ופעם סוכת טבע ופעם סוכת בדידות. הפורש סוכת שלום עלינו ועל כל ישראל ועל הספרדים גם. ועל האגם ועל הסירות וטיפות הגשם הגדולות והקרות. קרות קרות קרות קרות. קורות שאפשר לספר. כמו קורות עץ שמחזיקות את הסיפור שלי שלא יפול. קורות חיי. כל הזכויות שמורות לסאלי צוק.